קורס צלילה לאניות טרופות
אסף מצדה
הכול התחיל, כשעברתי לצלול בים תיכון, ולא באילת. פתאום גיליתי ים שונה לגמרי, חם יותר בקיץ (הרבה יותר), קר יותר בחורף. בים תיכון, התגלו לי גם אתרים שונים, בעוד שבאילת יש אלמוגים ודגים יפיפיים כל מקום שרק מכניסים אליו את הראש, הים התיכון מלא חלודה, וכנראה שלחלק לא מבוטל מהחלודה אחראיות גם הספינות שטבועות בו בעומקים שונים.
ההמשך היה קורס צלילה טכנית שעשיתי ב-DIVEX, ובעקבותיו הקריאה של הספר 'צוללי המעמקים' שקיבלתי מחבר. פתאום התחוור לי שצלילה לתוך אניות טרופות יכולה להיות מעניינת (את הסכנות הבנתי עוד קודם), והתחלתי לחשוב איפה אפשר לעשות את זה. האופציה היחידה הייתה לעשות את הקורס אצל מארק פדר, המדריך הוסמך היחיד של ANDI לצלילה לתוך אניות טרופות, אבל באותה תקופה לא היו קורסים כאלו, והחלום נגנז לאותה תקופה.
יום אחד, הרים לי טלפון ליאור בארסי, הבעלים של DIVEX, המועדון היחיד שמעביר היום את הקורס הזה, ושאל אותי אם אני מעוניין לעבור קורס כזה. שיחת הטלפון הייתה בעקבות חדירה שבוצעה בצורה די מטופשת לסטי"ל באילת. אחרי צלילה ב-DIVEX, ישבנו ודיברנו על הצלילה, היינו שם מעיין הוניג ואני, אחרי שיצאנו מהצלילה. דיברו איתנו נמרוד חן ומארק פדר, שניהם צוללים טכניים וותיקים, שצללו לא פעם לתוך ספינות טרופות.
הרעיון של הקורס, כמו שהסבירו לנו, הוא די פשוט אם חושבים על זה, הרי להיכנס לאנייה טרופה כולנו יודעים, הבעיה שלנו עכשיו היא לצאת, ויש לא מעט סיפורים על אנשים שהצליחו להיכנס, אבל לא הצליחו לצאת. הבעיה הראשונה ביציאה, היא שלהבדיל מצלילה רגילה (ספורטיבית וטכנית), אי אפשר לעלות למעלה, התקרה הרכה שקיימת בצלילה טכנית, קיימת גם פה, אבל נוספת לה גם תקרה קשה (ואחרי כמה צלילות ללא פנס, לומדים שהיא קשה מאוד). אם הבעיות האלו לא מספיקות, אפשר ללכת לאיבוד גם בתוך האנייה, גם בגלל שמאבדים את החוט וגם בגלל שהחוט נקרע. יש את הבעיה המפחידה מכולן, מה קורה אם חלק מהאנייה מחליט שאתה מוצא חן בעיניו ונופל עליך.
בנוסף, הקורס דורש ציוד קצת מעבר למה שיש לכל צולל טכני "רגיל", צריך פנסים חזקים (אנחנו צללנו בקורס עם פנסי CANNISTER V21, וגלגלת אחת לחדירה, מעבר לגלגלת אישית לכל צולל. לעניין הפנסים, אין חובה לפנס CANNISTER, אבל הנוחות של ה-GOODMAN HANDLE, היא משהו שלא הצלחנו למצוא באף פנס אחר – בצלילה הראשונה היה ניסיון לצלול עם פנס אחר).
בגלל הסכנות שמניתי למעלה, שהמשמעות שלהן, היא שלאנייה יש 'אפס סובלנות' לטעויות של הצולל, במשך שלושת המפגשים הראשונים של הקורס, לא ראינו אף אנייה, ולמען האמת, סגנון הצלילה שהפגנו בתחילת הקורס, לא היה ראוי לכניסה לאנייה.
את האימון התחלנו קודם כל, על יבש, הדגמה של קשירות, והסיבה לקשירה בצורה מסוימת, העובדה שיש חשיבות לקשירה לדרך בה קושרים, וכמובן מה החשיבות והיתרון של הקשירה בדרך הזו. אחר כך, התאמנו בתקשורת במגע, אין ספק שזה אחד הדברים היותר מוזרים שנראו באותו רגע במועדון, שלושה אנשים, הולכים כשהם מחזיקים יד אחת בחבל ויד אחת על הצולל שלפניהם, בעיניים עצומות, ומנסים לא ליפול. כל האימונים האלו היו מחוץ למים. לנוכח העובדה שאנייה לא מוותרת על טעות, מארק לקח את התפקיד של האנייה, והוכיח אותנו על כל טעות (והיו לא מעט כאלו). בשלב מסוים הצלחנו להגיע גם למים.
במים ציפו לנו כמה הפתעות. את הצלילות הראשונות עשינו בסביבה מבוקרת, שהוכנה מבעוד מועד על ידי מארק פדר וליאור בארסי. הסביבה הייתה בתוך המרינה, ועבדנו בה על כל הנהלים של הצלילה בתוך אנייות טרופות, החל בקשירות, דרך התקשרות וכלה בנוהל אבדן חבל.
אחרי שסיימנו במרינה לשביעות רצונו של מארק, נסענו לצפון, לצלול שתי צלילות ראשונות בתוך אנייה. הצלילות שבוצעו היו צלילות טכניות, עם זוג מיכלים על הגב ועוד מיכל STAGE, אשר שימש בחלק מהזמן לחניית הדקומפרסיה, ובחלק אחר של הזמן להארכת זמן התחתית שלנו – נשמנו מהמיכלים האלו עד הכניסה לתוך האנייה הטרופה.
הירידה לאונייה, הייתה יחסית מהירה, ובגלל שזו הייתה הצלילה הראשונה, מארק גם סימן לנו דרך איפה להיכנס. מארק נכנס פנימה, לצלם אותנו נכנסים ולוודא שהכול בסדר, בינתיים התחלנו לפרוס את הגלגלת ולקשור את המיכלים שלנו בחוץ.
את החוויה של כניסה לאנייה טרופה קשה מאוד להסביר במילים, קודם כל ליוותה את כולנו ההתרגשות של כניסה לתוך סביבה חדשה שלא הכרנו קודם. עד אז נתקלתי בהרגשה כזו רק בסרט "THE CAVE", בקטע בו אחד הצוללים, מגיע ראשון לאולם וקורא לו בשם. אז נכון, לא היינו הראשונים, השניים, וגם לא המאה, אבל בשבילי (ואני בטוח שגם בשביל חיים ומעיין), זו הייתה כניסה בתולית לתוך אנייה.
האנייה הראשונה שצללנו לתוכה, נמצאת בעומק שלושים מטרים, ומה שהיינו צריכים לעשות, היה לעבור חדר-חדר, ולוודא שהצלחנו להפנים את מה שלמדנו, ושאנחנו מצליחים לעמוד בתדריך הצלילה, שכלל קשירות, סימון החבל עם חצים, ציור סכמטי של החדר ועוד. ההתרגשות של הכניסה, בהתחשב בכך שזו הייתה פעם ראשונה, מצורף במבט המטופש שנשא אלינו לוקוס ענקי (לדעתי, גם אחרי הפחתת העיוות של המים, הוא היה למעלה מחצי מטר), גרמה לנו להצליח הרבה פחות טוב ממה שיכולנו (ועשינו בפעם השנייה).
אחרי הצלילה הזו, המשכנו לתורכית, שאמנם נמצאת בעומק 12 מ', אבל מי שלא יודע לצאת מאנייה, אין חשיבות לעומק שלה. העומק הרדוד של הטורקית, אפשר לנו להסתובב סביבה, להבין איך לבחור נקודות חדירה, ממה צריך להיזהר, ואיך לדחוף מה לתוך הספינה, בצורה שתבטיח גם את היציאה שלו בבטחה.
בצלילה הזו, מארק החליט שזה יכול להיות זמן מתאים להתקיל אותנו, ומבלי לחשוב פעמיים, דימה לנו כמעט כל סיטואציה אפשרית, החל במצב בו היינו צריכים לעשות V-DRILL, וכלה במצב בו סימן לנו לכבות את הפנסים, ולהתחיל לתקשר במגע בלבד. אגב, 12 מ' בתורכית, לא מספיקים לאור להיכנס, במקום שבו אנחנו היינו.
בפעם השנייה, מארק החליט שכבר אפשר להתקיל אותנו בתוך האנייה. לפני שירדנו, מארק ביקש מאיתנו להשחיר את המסיכות הרזרביות שלנו. הדבקה קצרה של מסקינטייפ על המסיכה הרזרבית, והידיעה שמישהו הולך להיעלם לנו במהלך הצלילה, עזרה לנו להיות יותר מוכנים לאבדן של מס' 3 בצלילה. כחצי דקה לאחר שמס' 3 הלך לאיבוד, מצאנו אותו. מס' 3 מצידו, שהיה עם מסיכה אטומה, כמובן ראה אותנו, והמשיך לחפש אותנו, תוך שמארק משגיח עליו. סימנו למארק שמצאנו והכול בסדר, הוא סימן בחזרה, ובאותו רגע, הפכנו להיות אחראים על הזמן.
לאחר שהסתיים התרגיל של מס' 3, הסתיים גם הזמן, והתחלנו לצאת, אולם מעיין ואני טרם הספקנו לבצע תרגיל של אבדן MAIN LINE, ולכן ביצענו אותו בצלילה השנייה.
בצלילה השנייה, פרסנו את הגלגלת, ולאחר כמה רגעים, מארק סימן למעיין להחליף מסיכה. לאחר שמעיין סיים להחליף את המסיכה, מארק לקח אותו, ושם אותו במקום מסוים, ונתן לו לחפש. בצורה מוזרה, או שלא, קשה ללכת לאיבוד מרחק של יותר משניים שלושה מטרים מהחבל. המזל היה שאני הסתכלתי קודם על חיים ועכשיו על מעיין ולמדתי מהטעויות שלהם. אני לא יכול לספר מה עבר לחיים ומעיין בראש באותו רגע, רק מה עבר לי באותו רגע.
מארק, סחב אותי, וסובב אותי מספר פעמים, לאחר שווידא שהכול תקין, התחלתי את התרגיל. הדבר הראשון שעבר לי בראש, היה אותה דמות מצוירת שמגרדת את ראשה, ומסמנת אין לי מושג ירוק מה קורה פה, חצי שנייה אחר כך, כבר התחלתי בתרגולת, חיפשתי עם הידיים נקודת קשירה ל-SPOOL, וקשרתי אותו. הרעיון הוא לחפש בצורה של מחוגה את ה-MAIN LINE, וכך יורדים הסיכויים לאבד אותו. הבעייה היא, שלא תמיד מתקדמים לכיוון הנכון ישר בהתחלה, וזה יכול להיות מאוד מתסכל. כאשר מגיעים ל-MAIN LINE, צריך לסמן עם ה-SPOOL, לאן התקדמת ואז להתחיל להתקדם על החבל. כל התהליך כמובן מתבצע עם מסיכה אטומה (אין ספק שחוסר מזל של ראות גרועה ואובדן בני זוג לא כ"כ נדיר במציאות, כי הוא די פועל יוצא, אחד של השני). על החבל חיפשתי את החץ, אותו ידיד של הצולל, שמסמן איפה נמצאת היציאה הקרובה ביותר, לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה ששמחתי כל כך, אם לא הייתי מפחד לאבד את החבל, כנראה שגם הייתי מרים את הידיים לאות שמחה, אבל אני יודע שהחיוך שהיה לי באותו רגע, הצריך ריתוך כדי להוריד אותו.
הבעייה היא, שעד שלא מגיעים לחץ, לא באמת יודעים אם ממשיכים פנימה, או יוצאים החוצה, וכאילו שזה לא מספיק, אין ראות, אין לך מושג אם חרגת בזמן או לא. מצד שני, בשביל זה מניחים חצים.
אחרי שסיימנו את הליך אבדן חבל, נכנסנו שוב לתוך התורכית, הפעם כדי לבצע חדירה מורכבת. הרעיון היה בעצם להראות לנו איך זה מרגיש, כשאנחנו צריכים להידחף ולהשתחל בתוך האנייה, וכל זה תוך שמירה על ה-MAIN LINE, לא יודע כמה זה נשמע פשוט, אבל במציאות זה לא פשוט בכלל. מעיין היה ראשון, אני הייתי שני, וחיים שלא הרגיש טוב, נשאר על הטייפון. מעיין נכנס, והתחיל להשתחל, מארק נתן לנו תדריך, שהסביר לנו למה לצפות. ההשתחלויות לא היו קלות, וגם המכות שחטפנו בראש לא באמת עזרו לנו. אחרי ההזדחלויות המשכנו לחדר יחסית גדול, בו מעיין המשיך לעלות קצת למעלה, ואני התחלתי לבהות ולרייר על רמקול ונורה, תוך שאני מסתכל ובודק הם בנויים בדיוק, במקביל הייתי צריך גם להשגיח שהכול בסדר עם מעיין, הרעיון היה שכל עוד הוא לא מפרפר או מפסיק לזוז, הכול בסדר איתו.
כשמעיין ירד לא שמתי לב, אלא רק לפנס שלו שהבהב לי. מסתבר שמעיין גילה כיס אוויר. הבעייה בכיסי אוויר, היא שלפעמים יש שמן וגריז באניות, ולשני אלו יש נטייה לצוף, וכשהם צפים, והצולל עולה עליהם הם נדבקים לצולל, ולא עוזבים אותו ממש הרבה זמן. זו גם הייתה הסיבה שהדבר היחיד שראיתי במעיין, היה פלג הגוף התחתון והפנס, פלג הגוף העליון שלו, התמלא כולו בגריז. יצאנו שלושתנו מבטן האונייה, ומארק שיצא קצת לפניי, טען שעד שלא ראה את הפנס והרגליים של מעיין, לא היה אפשר לזהות שיוצא משם בן אדם, אלא גוש גריז ושמן.
מצד שני, גם את החיוך הזה היה צריך לרתך בטייפון למעלה, כדי להוריד אותו מאיתנו.
לאחר כל צלילה נערך תחקיר צלילה. מארק ירד לצלילות עם מצלמה, וצילם את רוב העבודות שעשינו. מרבית התחקירים נערכו בבית של מעיין (פלסמה של 50 אינטש בערך). חוץ מהתחקירים, גם עברנו חלק מתכנון הצלילה הקרובה.
חלק נוסף, היה להבין מחוץ למים איך נראית אנייה, תוך מעבר על כל מיני סוגים של אניות, מאניות פאר (דוג' TITANIC ו-BRITANIC) ועד לאניות מלחמה וכד'. הרעיון היה להבין איך היא בנויה, כך שנוכל להבין מה אנחנו עושים, במה אנחנו יכולים להיתקל בכל סוג, ומה עושה כל דבר.
לסיכום, הקורס הוא בהחלט קורס מומלץ, לא פשוט ולא קל. התרגולים מחייבים למשמעת מאוד גבוהה, ורמת התקשורת עם בני הזוג, צריכה להיות ברמה הגבוהה ביותר. לא מעט פעמים, גילינו שמשימה לא בוצעה בצורה מדויקת, בגלל שהתקשורת לא עבדה כמו שצריך, ולכן עצם העובדה שמישהו מסוים סימן פעולה מסוימת, לא מנע ממישהו אחר, להבין משהו אחר לגמרי. במיוחד לנוכח העובדה, שהקורס כולל עוד מספר לא מבוטל של סימני ידיים, שמצליחים להקיף בערך כל שלב ושלב בצלילה.