אלטלנה (באיטלקית: Altalena) הייתה ספינה של האצ"ל שהובילה נשק, מדים, ציוד רפואי וכ-900 עולים לישראל. הספינה הגיעה לחופי הארץ במהלך מלחמת העצמאות, ביוני 1948, כשלושה שבועות לאחר שהאצ"ל הסכים להתפרק מנשקו ולהשתלב בצה"ל.
זמן קצר לפני שהגיעה אלטלנה לישראל הוסכם בין האצ"ל לבין הממשלה כי הספינה תעגון בחוף כפר ויתקין, אולם היו חילוקי דעות לגבי פריקת הנשק מהספינה וחלוקתו. לאחר שהגיעה הספינה לא נענה מנחם בגין, מפקד האצ"ל, לאולטימטום של הממשלה הזמנית למסור את הספינה על כל נשקה לידי צה"ל, וקרב פרץ בין אנשי אצ"ל וחיילי צה"ל. הספינה המשיכה לתל אביב ושם פרץ קרב נוסף בין אנשי אצ"ל לצה"ל, עד שהספינה עלתה באש לאחר שנפגעה מפגז תותח, שנורה מהחוף בשעות אחר הצהריים של ה-22 ביוני 1948 (ט"ו בסיוון ה'תש"ח).
בקרבות שהתחוללו בים ועל החוף, נפלו 16 לוחמי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל. זמן קצר לאחר סיום הפרשה נעצרו כ-200 אנשי אצ"ל, הארגון פורק ואנשיו השתלבו בצה"ל. הסוגיות שעלו בפרשה, ובהן הצורך בצבא מאוחד, שאלת הציות לממשלה והעיקרון של הימנעות ממלחמת אחים, ממשיכות לעורר פולמוס גם כיום. האירוע כונה לימים "פרשת אלטלנה".
הרקע לפרשה
פרשת אלטלנה התרחשה במהלך ההפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות, זמן קצר לאחר הקמת מדינת ישראל. באותה תקופה היה היישוב היהודי נתון במצב צבאי קשה, והיה לחוץ בכל גבולותיו על ידי צבאות ערב. מלבד המתח שעורר מצב בסיסי זה, היה במדינת ישראל מחסור חמור בלוחמים ובכלי נשק (בייחוד בחזית ירושלים, שבאותה עת טרם נחשבה חלק ממדינת ישראל), וקושי לייבאם מחמת האמברגו שהוטל על ידי מועצת הביטחון של האו"ם.
מימון האונייה, איושה וציודה נעשו לפני ההסכם לפירוק האצ"ל, ואילו הפלגתה והגעתה לישראל התרחשו לאחר ההסכם שנחתם ב-1 ביוני, עם זאת, האצ"ל הודיע לבן-גוריון על כוונת שיגור האונייה.
ההסכם השאיר כוח אצ"ל מיוחד בירושלים בשם "הגדוד הירושלמי", ויחידות אצ"ל אחרות שהוכפפו לצה"ל (בחטיבה 7, 8 ו-18). הסכם זה נחתם על רקע שאיפתו של ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, להשתית את מדינת ישראל על ממלכתיות, ולצמצם את הפיצול בין זרמי הציונות. בהתאם לגישה זו, צורפו ארגוני ההגנה, הלח"י והאצ"ל לצה"ל, בכוונה לאחד את הכוח העברי הלוחם תחת מסגרת אחת.
לתהליך זה הייתה משמעות עמוקה עבור היישוב היהודי, שכן החלוקה בין הכוחות הלוחמים השונים הייתה מעוגנת בהתפלגות תרבותית בין תנועות ערכיות שונות. תנועות אלו שאפו לשמר את עצמאותן, כנגד מהלכיו של בן-גוריון ליצור מערכת ממלכתית, אשר אין לערער על מעמדה. דינמיקה זו, בין נטיית הממשלה לריכוזיות, ונטיית התנועות לעצמאות, היוותה מצע נוח לעימותים סביב נושא זה, אשר "פרשת אלטלנה" היוותה את שיאם.
מהלך הפרשה
הרכש והגעת האונייה
"אלטלנה" נרכשה בארצות הברית בקיץ 1947 על ידי "הוועד העברי לשחרור האומה", שהיה גוף פוליטי של האצ"ל בארצות הברית. בחיל הים האמריקני שמה היה LST 138 . השם שניתן לאונייה, "אלטלנה", שמשמעותו "נדנדה" באיטלקית, היה שם העט של זאב ז'בוטינסקי. בתחילה נועדה האונייה להבאת מעפילים בלבד, אולם בסוף השנה הוחלט לעשותה אוניית נשק. באוניה שטו כ–900 עולים שנועדו לגיוס לאצ"ל, חלקם ניצולי השואה, והיא הובילה נשק בשווי 5 מיליון דולר. נשק זה נרכש בצרפת במחירי מציאה, בעיקר מידי ארגוני ספרדים אנטי פשיסטיים בצרפת, קומוניסטים צרפתיים, לוחמי מחתרות אנטי נאציות, ומאוחר יותר גם מצבא צרפת. לפי עדות מפקד האונייה היו ארוזים בבטנה 5,000 רובים, 450 מקלעים, 5 זחל"מים, כמה אלפי פצצות מטוסים וכארבעה מיליון כדורים. כמו כן הכילה האונייה ציוד רפואי רב (כולל חדר ניתוח) ומדים לרוב. על האונייה פיקד קצין האצ"ל אליהו לנקין (לימים ח"כ ושגריר), ורב החובל היה מונרו (עמנואל) פיין, יהודי ששירת בצי האמריקאי.
האונייה הייתה אמורה להגיע לישראל ב-15 במאי 1948, אך יציאתה התעכבה, והיא עזבה את צרפת ב-11 ביוני. עיכוב זה היה משמעותי ביותר, שכן "אלטלנה" הגיעה לחופי ארץ ישראל ביוני, בזמן ההפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות. בינתיים, נחתם ב-1 ביוניהסכם על שילוב האצ"ל בצה"ל, ובאחד מסעיפיו נאמר שעל האצ"ל להפסיק כל פעולה עצמאית לרכישת נשק. לאור זאת מסר האצ"ל לממשלה על דבר האונייה ותוכנית ההפלגה, אך תאריך ההפלגה המדויק לא היה ידוע. קברניטי הספינה חששו שגילויה עשוי לגרום להתנכלות גורמים עוינים, ולכן לא הודיעו לארץ על דבר יציאתה. על רקע זה, יצאה האונייה לדרכה בחשאי, בלא להודיע על כך אף למפקדת האצ"ל בישראל, אך הפלגתה פורסמה ברדיו לונדון יום לאחר צאתה לדרך. מנחם בגין, מפקד האצ"ל עד אותה תקופה, ניסה לעכב את הגעתה של האונייה, אך לא הצליח בכך, ככל הנראה בשל בעיות קשר.
המשא והמתן
ב-15 ביוני נועד מנחם בגין עם נציגי ממשלת ישראל, והודיע להם כי האונייה שטה ללא ידיעתו. ישראל גלילי העביר לבגין את הנחייתו של ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, כי האונייה תובא במהירות, שדר שהצליח להגיע אל האונייה.ב-16 ביוני התקיימה פגישה בין נציגי האצ"ל לנציגי משרד הביטחון, שבה עלו חילוקי דעות בדבר חוף היעד של "אלטלנה". למרות הצעת האצ"ל להנחתת הספינה בתל אביב, התקבלה הוראת הממשלה לעגינתה בחוף כפר ויתקין, שהיה מזוהה עם "ההגנה" ולא בחוף תל אביב, שהיו בה הרבה תומכי אצ"ל, שכן כך ניתן היה לחמוק מפקחי האו"ם שהופקדו על מילוי תנאי ההפוגה.
למרות הסיכום במחלוקת בדבר חוף היעד, נותרה אי-הסכמה משמעותית יותר בנוגע לחלוקת הנשק שעל סיפון האונייה: דרישותיו הראשוניות של בגין היו כי חמישית מנשק זה יועבר ל"גדוד הירושלמי", ויִתְרַתוֹ ליחידות האצ"ל שהוכפפו לצה"ל, בעוד בן-גוריון הסכים כי חלק מהנשק יועבר לירושלים הוא עמד על כך כי שאר הנשק יופקד ישירות בידי צה"ל. במהלך המשא ומתן נסוג בגין מרוב דרישותיו והשאיר דרישות סמליות לפירוק הנשק על ידי אנשי האצ"ל, והשתתפות אנשי האצ"ל בהעברת הנשק לצה"ל, כדי שיוכר חלקו של האצ"ל במעשה הבאת הנשק.חילוקי דעות אלו לא מנעו את הגעת האונייה לכפר ויתקין בשעות הערב המאוחרות של 20 ביוני, ואת התחלת פריקתה. בין המקבלים את פניה היו מספר חברי אצ"ל, בגין עצמו, וחברי מושב הדייגים מכמורת, שסייעו בפריקת הנשק.
התנגשות הכוחות
בן-גוריון שלח את יגאל ידין, קצין המבצעים של צה"ל, להכניע את "אלטלנה", בליווי כוחות יבשה גדולים של צה"ל ובפרט אנשי פלמ"ח. מולם היו אנשי אצ"ל, שלמרות שכבר הצטרפו לצה"ל ב-1 ביוני כיחידות שלמות, עזבו את בסיסם, והגיעו למקום. חלקם החל לסייע בפריקת הנשק מהאונייה. התפתחות האירועים הובילה לפריצת קרב נוסף, שעיקרו התחולל על החוף בין צה"ל לאצ"ל. לוחמי האצ"ל ששהו על "אלטלנה" העידו שבגין הורה שלא להשיב אש, מחשש להתפתחות מלחמת אזרחים. זו גם גרסתו של בגין עצמו, בספרו "המרד".
פרשיות הסירוב בצה"ל
על פי ספרו של שלמה נקדימון ("אלטלנה"), חיל האוויר הונחה לתקוף את האונייה בדרכה לישראל. גורדון לויט (אז טייס מח"ל לא-יהודי בחיל האוויר) כתב בספרו "Flying Under Two Flags" שהיימן שמיר, סגן מפקד חיל האוויר, ניסה למצוא טייס לא יהודי שיתנדב לבצע את התקיפה, אולם הטייסים הזרים וטייסי מח"ל סירבו כולם, בנימוק שלא הגיעו לארץ ישראל כדי לירות ביהודים. בלטה בחריפותה תגובתו של הטייס השני שנשאל, ריבקוב: "אתם יכולים לנשק לי בתחת, לא בשביל להפציץ יהודים אני טסתי עשרת אלפים מייל ואיבדתי ארבעה חברים".
ניסיונות הגרירה של ק-28 ו ש-45 אפשר לראות שכל המבנה מפורק ונשרה רק האמבטיה
לאחר תשאול שלושה טייסים, שכולם סירבו לבצע את המשימה, התברר שהאופציה האווירית לטיבוע האונייה אינה קיימת, ונותרה רק ההפגזה מן החוף. התותחן הראשון שנתבקש לירות, יוסף אקְסֵן, הצהיר שהוא מסרב ומוכן להישפט ואף להיות מוצא להורג בטענה שזה הדבר הטוב ביותר שהוא יעשה בחייו. התותחן השני שנשאל, הלל דלסקי, איש מח"ל מדרום אפריקה, ניסה גם כן למחות אך שוכנע לבסוף וביצע את הירי.
הפגזת האונייה
הספינה מגיעה לחוף , צילום של Robert Capa
פינוי האניה , צילום של Robert Capa
הקרב הוכרע כאשר בן-גוריון הורה לקדם את אחד מתותחי צה"ל, ובסביבות ארבע אחר-הצהריים הורה להפעילו. פגז התותח העלה את "אלטלנה" באש, והדבר אילץ את רב-החובל לפקוד על נטישת הספינה מחשש להתפוצצות חומרי הנפץ שבמחסניה. האנשים שהיו על "אלטלנה" קפצו אל המים, וחבריהם, שהיו על החוף, יצאו לקראתם עם סירות חסקה. רב-החובל הניף דגל לבן לאות כניעה, אך למרות זאת, ירו כוחות צה"ל אש אוטומטית לעבר הניצולים ששחו בים. מנחם בגין, שהיה על הסיפון, לא רצה לרדת לפני שיורד אחרון הפצועים. הוא נזרק לים על ידי אנשי האונייה.
בקרב זה נהרגו עשרה חברי אצ"ל נוספים, וחייל צה"ל (בסך הכל: 16 אנשי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל). מבין הנופלים של האצ"ל, שלושה היו מעולי האלטלנה, והשאר ותיקים (יחסית).
טיפול בפצועים , צילום של Robert Capa
דגם האניה נבנה ע"י דוד תגר, רמת השרון
שנה אחרי שעלתה לחוף 
סיפור הכתובת על צד הספינה
לחץ להגדלה
ברוכים הבאים לפורום tek-dive.