הסרט: מארק פדר וטל לב בצלילה ב Grand Cenote במקסיקו
לא רולטה רוסית
6 ק”מ צלילה. 70 מטר עומק. 4 שעות צלילה. מערת נטיפים אחת. צלילת מערות. מקסיקו 2003. WOW
מאת מארק פדר
לאחר שנים של צלילה, כמעט 20, בעצם, אם אני מתחיל לספור, החלטתי שהגיע הזמן להגשים את אחד החלומות שלי בצלילה. מסוג החלומות שישבו אצלי באחת המגירות, מאז שאני מודע לרעיון שאפשר לצלול במערות.
אני לא יכול להצביע במדויק על התאריך שבו החלטתי שגם אני רוצה לצלול במערות, אבל זה היה בעקבות סרט שהוקרן בטלוויזיה על משלחת של צוללים שיוצאים לחפש צולל מערות שלא הצליח למצוא את דרכו החוצה. מאז נשמתי כמה מיליוני ליטרים של אוויר דחוס, אבל עד היום אני זוכר את התמונה של הצולל שהלך לאיבוד. כשראיתי את הסרט, חשבתי לי שכאשר אני אהיה צולל מספיק טוב כדי לא להישאר במערה, אני אלך לעשות את הקורס הזה.
וכך, מצאתי עצמי יום אחד, מצויד בתיק צלילה עמוס במיטב הציוד בדרך למקסיקו. הסיבות שבחרתי במקסיקו היו די פשוטות: יש שם את המערות התת-ימיות היפות ביותר בעולם וטקילה משובחת לרוב.
אי אפשר לעלות
צלילת המערות החלה להתפתח זמן קצר לאחר שהווסתים הראשונים נכנסו לשוק המסחרי. בצלילת המערות קיים הקונספט ש”אי אפשר לעלות לפני המים – אלא במקומית מסוימים בלבד”. כתוצאה מכך, החלה להתפתח בצלילת המערות תפיסת “הגיבוי למערכות”, שמשמעותה: אם מערכת אחת נכשלת, הצולל עדיין יכול לסיים את הצלילה ללא עזרה מצולל אחר. על מנת להיכנס לעולם של צלילת המערות, חייב הצולל ללמוד מיומנויות חדשות ולרכוש ידע חדש אשר פותח את הדלת לעולם מופלא זה.
צלילת מערות היא שילוב בין יכולת פיזית ליכולת מחשבתית, והקורס מתמקד ברכישת יכולות הישרדות ובתרגילים אשר מלמדים את הצולל לצאת מהמערות גם כאשר הפנסים כבים, האוויר מתחיל להיגמר, בן הזוג הלך לאיבוד, או שהראות יורדת לאפס.
רק לאחר רכישת המיומנויות האלה ושליטה מושלמת בהן, אפשר להיכנס בבטחה למערות. ללא הלימוד הקפדני הזה, להיכנס למערה הוא כמו לשחק ברולטה רוסית.
את הקורס בחרתי לעשות במועדון Protec ב- Playe Del-Carmen בריביירה של מקסיקו. מועדון זה עוסק רק בצלילות טכניות ומתמחה בצלילת מערות, שני הבעלים שלו, סקוט ומאט, נחשבים בין חוקרי המערות המובילים בעולם ומחזיקים בלא מעט שיאים של חקר מערות צלילות למערות עמוקות. מדריך נוסף שעובד במועדון למעלה משמונה שנים הוא סרג’יו, המחזיק באחד השיאים של Long Range Schootering 8שעות ו-19 ק”מ בתוך מערה, עם עומק מקסימלי של 110 מטר, הכולל יציאה לים פתוח וחזרה למערה.
את החלק של צלילת המערות עברתי עם סרג’יו ואת החלק הטכני של צלילת המערות עברתי עם מאט. כמדריך טכני למדתי מהם המון וכל דקה בחברתם הייתה מעניינת ומרתקת מעבר למה שאפשר לדמיין. הקורסים מתחלקים למספר שלבים והמעברים בין השלבים הם לפי הרמה המקצועית של הצולל. אם לא מגעים לרמה הנדרשת ממשיכים לתרגל עד שהרמה מושגת. התרגילים הם לא קלים ונדרשת יכולת צלילה גבוהה כדי להתקדם לשלבים המתקדמים יותר.
אפס זה אפס
באחת הצלילות תרגלנו מציאה של חבל באפס ראות. ו”אפס ראות” זה ממש אפס ראות. לא רואים כלום. חושך מצרים. תוך כדי שאני נהנה מהנוף במערה, סרגי’ו כיבה את הפנס שלו וביקש ממני לכבות את שלי. הוא תפס אותי ביד והתחיל לקחת אותי לאיזה שהוא כיוון בחושך מוחלט. כאשר נמאס לו הוא עזב לי את היד והייתי צריך בחושך הזה לחזור ולמצוא את החבל שמוביל ליציאה. התחלתי לעבוד לפי התרגולת. קשרתי גלגלת לרצפה במקום שנראה לי כמו אחת הפינות של המערה. כאשר אני מוביל וסרג’יו תופס לי את היד מצד ימין, התחלתי לחפש את החבל. בסיבוב הראשון לא היה כלום, חוץ מלהתקל בכל דבר במערה. לא מצאתי את החבל. חזרתי למקום המוצא, שיניתי כיוון והתחלתי לסרוק לכיוון שנראה לי יותר מתאים. השטח היה יותר נקי מאבנים ולא נתקלתי בשום אבן. זה כבר היה יותר דומה למה שעברנו בדרך, ובאמת, אחרי זמן די קצר מצאתי את החבל.
החוויה של צלילה בחושך גמור בתוך מערה מבלי לדעת איפה אתה נמצא, מאוד לא נעימה למי שלא מספיק מנוסה, או שסובל מחסור בשליטה עצמית. אבל, הבעיה עדיין לא נגמרה, היא רק התחילה. חבל מצאתי, אבל לאיזה כיוון צוללים עכשיו?? אם הכיוון הוא לא נכון, אז אני ממשיך לתוך המערה… אין לך ברירה במקרא כזה אלא לקחת כיוון כלשהו ולהתחיל לרוץ על החבל.
אחד הדברים שלומדים בקורס הוא להכיר את החבל ואת הדרך במהלך הכניסה. חצים שישנם על החבל, פניות וזמנים בין נקודות ציון בולטות לאורך החבל, מעברים צרים במסלול וכל דבר אחר שיכול עזור לך למצוא את הדרך בחזרה. במקרא שלנו, שתי דקות לפני שכיבינו את הפנסים, הייתה פנייה של תשעים מעלות. היא היתה קשורה לנטיף נמוך. תשע דקות לפני כן היה חץ שמראה על היציאה וחמש עשרה דקות לפני זה היו עד שני חצים צמודים לכיוון היציאה.
המשכנו על החבל, כאשר התאורה החידה שקיימת היא התאורה של המחשב. אחרי שלוש דקות מצאנו את הפנייה של תשעים המעלות. זה היה סימן טוב, אבל זה עדיין לא אומר כלום. יכולה להיות פניה כזאת גם לכיוון השני ולכן הדאגות לא נגמרות עדיין.
אחרי עוד שמונה דקות נגעתי בחץ שהיה על החבל. נעצרתי. זה היה רגע האמת. המשכתי להעביר את היד על החץ ולאורך החבל ואחרי מספר סנטימטרים נגעתי בעוד חץ. פה הרשיתי לעצמי לנשום לרווחה. זה היה הכיוון. משם המשכנו ואחרי רבע שעה התחלתי לראות את האור בקצה המנהרה. לשמחתי זאת לא הייתה רכבת, אלא אור כחול טורקיז עמוק, שאמר “הפתח פה”.
ביום אחר, בדרך חזרה מאחת הצלילות נתקלנו במקסיקני שהסתובב בג’ונגל ושאל אם אנחנו רוצים לראות cenote חדש. cenote הוא המקום בו המערה פתוחה לאוויר ואפשר להיכנס משם למערה. בדרך כלל זוהי תקרה של מערה שקרסה ונוצרה שם בריכה. לשנינו נדלקו העיניים. מהסיפורים שלו אפשר היה להבין שהייתה כאן פעם משלחת שצללה לפני 12 שנה, ומאז אף אחד לא צלל שם כי השטח היה סגור. עכשיו הוא קנה את השטח והוא גר שם. כאשר ראינו את המערה הסתכלנו אחד על השני ולא היה צריך אפילו להגיד שמחר אנחנו פה.
מהמחזות היפים בעולם
אחרי כמה ימים, חזרנו למערה. מיד עם תחילת הצלילה אפשר היה לראות שלא צללו במערה הזאת הרבה זמן. הסילט התחיל ליפול מהתקרה בכמויות גדולות כאשר הבועות פגעו בהם וזה גרם תוך שניות לריאות מוגבלת למרחק של מטר-שניים. היו חבלים שירדו פנימה, אבל הם היו די רופפים ובחלק מהמקומות אפילו קרועים. המשכנו להתקדם ואחרי זמן די קצר הבנו למה המערה הזאת לא ממש פופולרית. נתקלנו במעברים צרים שצריך תרגילי אקרובטיקה מתקדמים כדי לעבור בהם, וכל זה כאשר השני שעובר (וזה אני הפעם) לא רואה כלום. אפס. התקדמתי רק כאשר אני מחזיק את החבל עם יד אחת וממשש את הקירות עם היד השנייה, כדי לדעת לאן מתקדמים. הפתחים היו מספיק גדולים כדי שאני והציוד נעבור בדיוק, אבל לא יותר מזה.
חצי שעה אחרי תחילת הצלילה התחברנו למערכת מערות המוכרת לסרג’יו ומשם המשכנו למקום שנקרא ה”קפלה”. אחרי עד חצי שעה הגענו, ביצענו חניית דקומפרסיה של שלוש דקות והתחלנו לעלות.
כאשר הוצאתי את הראש מהמים ראיתי את אחד המחזות היפים ביותר עלי אדמות. חדר של 30 מטר על 30 מטר, בערך. התקרה נמצאה מעלינו בגובה של מטר/מטר וחצי וכולה, אבל כולה מכוסה בנטיפים, מכל הגדלים כל הסוגים וכל הצבעים, מאות אלפים מהם. חלק מהנטיפים יורדים למים ומתחברים עם הזקיפים ויוצרים עמודים דקים בתוך המים חלק אחר נוגע כמעט במים ואחרים תלויים להם שם כמה עשרות אלפי שנים. התחלנו לטלף בין הנטיפים לאחד הכיוונים כאשר אנו דואגים כל הזמן שהפנסים לא יהיו מחוץ למים יותר ממספר שניות אחרת הם מתחממים ונשרפים.
באיזה שהוא שלב עברנו לעוד חדר כזה, אפילו יותר יפה ממנו. בקצה החדר היה אזור בו ניתן היה להוריד את הציוד וללכת בתוך המערה. עשינו הפסקה של חצי שעה והתחלו את הדרך חזרה, מחזירים לחדר את החושך. ואז, עשר דקות אחרי תחילת החזרה התחיל לדלוף לי המניפולד. זו לא הייתה פריצה רצינית של אורינג אבל הייתה דליפה די רצינית שגרמה לי לאבד במשך כ-50 דקות צלילה עשרים אטמוספירות של אוויר. זה לא ממש נעים, כאשר אין לך איפה לצאת והאוויר היחידי הוא במרחק 50 דקות משם. אבל, חוויות כאלה הם חלק מהקורס.
הצלילה המושלמת
הצלילה הטובה ביותר שלי הייתה צלילה למערה בשם NoHoch Nah Chich, (משכן הציפורים). מערכת זו נחשבה עד לפני מספר שנים למערכת המערות התת-ימיות הגדולה בעולם, אך לא מכבר התגלתה מערכת מערות גדולה יותר ממנה. ועדיין NoHoch נחשבת למערה היפה ביותר שקיימת כיום בעולם. מעט אנשים צללו במערה הזאת מכיוון שדרך הגישה אליה הייתה מאוד מורכבת בעבר: יום עם סוסים לכיוון אחד, יום צלילות ויום בחזרה. בשנה האחרונה נפתח לשם שביל גישה שמאפשר כניסה לרכבים, שזה כמובן מקל מאוד על כל ההתנידות.
הכוונה הייתה להגיע למקום שנקרא The Abyss, שנמצא מעל שלושה ק”מ מהכניסה הראשית ולמצוא אם יש יציאה למנהרה אחרת בקרקעית שלה. ה- Abyss הוא בור בעומק של 70 מטר, שנמצא באחד הקצוות של מערכת NoHoch.
לצלילה הזו נדרשו הכנות של יומיים. יום אחד של הכנת ציוד קפדניות ביותר ותכנוני צלילה: זמנים, גזים וקונפיגורציות ציוד. היום השני היה סימולציה של הצלילה ותרגול של לוחות זמנים, חניות ופיזור מכלים. כל זה ללא הירידה לעומק. הציוד הייעודי שהוחלט לקחת בסופו של דבר היה: ארבעה מכלים של 12 ליטר, סקוטר בינוני של Submerge, פנס Hid ראשי, פנס Hid נוסף כגיבוי, ופנס סוללות נוסף כגיבוי שני, ארבע גלגלות – גלגלת אחת לגיבוי ושלוש גלגלות לעבודה, וכל שאר הציוד הסטנדרטי של צלילה טכנית. וכל זה לצולל אחד. לאחר התייעצויות במועדון הוחלט שסרג’יו מכיר את האזור בצורה הטובה ביותר ויש לו את הניסיון הטוב ביותר בסוג זה של צלילות ואת הצלילה אכן עשינו ביחד.
זה היה אחד המקומות היפים ביותר שראיתי בעולם. מעל, או מתחת למים. לתאר את המקום יהיה בלתי אפשרי, קשה לי למצוא מילים לתאר את היופי המדהים של המקום הזה. נטיפים וזקיפים בצורות שקשה לדמיין. שורשי עצים שיורדים מהתקרה אל מתחת לפני המים. מבנה גיאולוגי של מערה שמזכיר סצינות מסרטים, כמו שר הטבעות, ומסע בין הכוכבים.
לאחר שהורדנו את הציוד למערה, מבצע בפני עצמו שלקח יותר משעה, חיברנו את המכלים, קשרנו את הסקוטר הוצאנו את האוויר מהמאזן, יצאנו לדרך הארוכה של שישה ק”מ וארבע מאות מטר.
אחרי ארבעים דקות של צלילה עם הסקוטר, שיותר מכל הזכיר משחק מחשב שבו אתה נוהג בחללית בסצינה ממלחמת הכוכבים, הגענו לפיצול הראשון, שבו השארנו את אחד המכלים. בדרך לשם עדיין אפשר לראות את הסימנים המקוריים שהשאירו החוקרים הראשונים שגילו את המערה. המערה היא שילוב מרהיב של נטיפים, זקיפים, שורשי עצים ומבנים גיאולוגיים שקשה לתאר.
פנינו ימינה בפיצול הראשון והמערה הלכה ונהייתה יותר ויותר צרה והתמרונים עם הסקוטר הלכו ונהיו חדים, מהירים וקשים יותר ויותר. כל טעות קטנה בתפעול של הסקוטר גורמת לפגיעה בקירות ובנטיפים וכמובן לעצירה ועיכוב בלוחות הזמנים. נסיעה של רבע שעה הגענו לפיצול השני. השארנו את הסקוטרים שם כי לא היה אפשר להמשיך משם יותר בעזרתם. המעברים נעשו צרים עד לרמה שקשה היה לעבור עם כל הציוד ולעתים היה צורך בלהוריד את מיכל הפוני הנוסף כדי לעבור. ככל שהתקדמנו המערה הלכה והפכה להיות יותר צרה ויותר יפה. לאחר עשר דקות נוספות הגענו לפניה האחרונה, השארנו שם את המכל השני ועברנו לנשום מהמכלים על הגב. לאחר עד עשר דקות של צלילה, או יותר נכון, זחילה בין נטיפים וסלעים, הגענו לפתח של ה- Abyss.
פתאום, לא היה אפשר לראות את קצה האלומה של פנס ה- Hid, וזו הייתה קרן אור ארוכה שלא רואים את הסוף שלה. נכנסנו לחלל תת-קרקעי עצום שלא רואים את הקצה שלו ולא רואים את התחתית.
כאשר הסתכלתי על התקרה, זו הייתה מכוסה בנטיפים בכל מיני גדלים. כאשר בסוף של חלק מהנטיפים היה תלוי כדור שהגיע אצל חלק מהם לגודל של כדור רגל גדול. יותר מכל זה הזכיר מועדון ריקודים שמנורות וכדורים משתלשלים בו מהתקרה.
התחלנו להעמיק לאורך החבל, בשלב מסוים המערה התחילה להיות יותר ויותר צרה עד ששוב פעם הגענו למצב שבו רק צולל אחד יכול לעבור. לאחר זמן קצר הגענו לקצה החבל – 70 מטר. התחלנו לחפש את המשך המערה, אבל המעברים היו צרים מדי כדי שיהיה אפשר לעבור בהם גם ללא ציוד. זה היה הסוף של המערה. אין מעבר מהמערכת למערכת אחרת כמו שחשבנו. התחלנו את החזרה לפני השטח ואחרי 110 דקות של צלילה וכמה חניות דקומפרסיה הגענו בחזרה לפתח הכניסה של ה- Abyss. התחלנו מסע של שלושה ק”מ ומאתיים מטר בחזרה לפני השטח. אספנו את המכל, סקוטר והמכל הרביעי ונהנינו מהנוף המקסים בדרך החוצה.
רבע שעה לאחר שהתחלנו לחזור עם הסקוטר, זה התחיל לאבד כוח במהירות ותוך מספר דקות נעצר לגמרי. הסוללה נגמרה ועדיין יש שני ק”מ עד ליציאה… יומיים לפני זה בדקנו את שני הסקוטרים ושניהם עבדו מעל שעתיים. הסוללות היו חדשות, אבל ככה זה כשמכניסים מכשירי חשמל למים. תקלות, גם בציוד הכי טוב שקיים, הן חלק מצלילת המערות.
עברנו לתרגולת גרירה. הסקוטר שלי מחובר אלי מאחורה ואני מחובר לסרג’יו מאחורה. בעודי מנסה למצוא את התנוחה הכי נוחה כדי ליצור מינימום חיכוך, סרג’יו פתאום נעצר. אני מסתכל מה קורה ואני רואה את אחד הסימונים של הממפים שמחובר אליו חוט, מסובך בתוך ציר המדחף של הסקוטר היחיד שעובד.
אופס…
אחרי עשר דקות היינו שוב פעם בתנוחה החביבה עלינו בדרך ליציאה. מצאתי את התנוחה הנוחה ביותר ונהניתי מהנוף המרהיב שעבר לי מנגד, ממש כמו ב- Drift dive. אחרי פחות משעה גם הסקוטר של סרג’יו התחיל להתעייף. הוא לא ממש אהב את הרעיון של לגרור שני צוללים עם שמונה מכלים עליהם. את השעה האחרונה בילינו בצלילה רגילה תוך כדי גרירת הסקוטרים. זה היה מאוד מרתק כי היה אפשר לראות את כל הפרטים שפספסנו בדרך המהירה פנימה.
לאחר שלוש שעות וארבעים ושתיים דקות, שישה ק”מ וארבע מאות מטר הוצאנו את הראש מחוץ למים. ירד מבול מטורף.
