מעניין ב Tek-Dive

אלטלנה lst 138 altalena

על פי הדיווח של מילה ברנר, האלטלנה טבועה בעומק של 300 מטר אי שם מול חופי תל אביב.

שתפו לחברים בפייסבוקShare on Facebook0
אלטלנה. או בשמה המקורי LST 138 Altalena
במהלך החיפושים אחרי אוניות טבועות בשנים האחרונות הייתה אניה אחת שעוררה אצלי עניין רב והשקעתי הרבה זמן בחיפושים אחריה. אחרי מאמצים רבים הצלחתי לשחזר את סיפור ההטבעה שלה וכנראה את מיקומה המשוער היום.
עריכה ותחקיר מרק פדר

אלטלנה (באיטלקית: Altalena) הייתה ספינה של האצ”ל שהובילה נשק, מדים, ציוד רפואי וכ-900 עולים לישראל. הספינה הגיעה לחופי הארץ במהלך מלחמת העצמאות, ביוני 1948, כשלושה שבועות לאחר שהאצ”ל הסכים להתפרק מנשקו ולהשתלב בצה”ל.

זמן קצר לפני שהגיעה אלטלנה לישראל הוסכם בין האצ”ל לבין הממשלה כי הספינה תעגון בחוף כפר ויתקין, אולם היו חילוקי דעות לגבי פריקת הנשק מהספינה וחלוקתו. לאחר שהגיעה הספינה לא נענה מנחם בגין, מפקד האצ”ל, לאולטימטום של הממשלה הזמנית למסור את הספינה על כל נשקה לידי צה”ל, וקרב פרץ בין אנשי אצ”ל וחיילי צה”ל. הספינה המשיכה לתל אביב ושם פרץ קרב נוסף בין אנשי אצ”ל לצה”ל, עד שהספינה עלתה באש לאחר שנפגעה מפגז תותח, שנורה מהחוף בשעות אחר הצהריים של ה-22 ביוני 1948 (ט”ו בסיוון ה’תש”ח).

בקרבות שהתחוללו בים ועל החוף, נפלו 16 לוחמי אצ”ל ושלושה חיילי צה”ל. זמן קצר לאחר סיום הפרשה נעצרו כ-200 אנשי אצ”ל, הארגון פורק ואנשיו השתלבו בצה”ל. הסוגיות שעלו בפרשה, ובהן הצורך בצבא מאוחד, שאלת הציות לממשלה והעיקרון של הימנעות ממלחמת אחים, ממשיכות לעורר פולמוס גם כיום. האירוע כונה לימים “פרשת אלטלנה”.

מיקום הספינה היוםalt_01

סיפור ההטבעה
מתוך הספר על מילה ברנר
אלטלנה-ק28

ניסיונות הגרירה של ק-28 ו ש-45 אפשר לראות שכל המבנה מפורק ונשרה רק האמבטיה

ב 19 באוקטובר נקשרה ש-45, “הסוג האפור” גוררת גדולה וחזקה אל אלטלנה והחלה למשוך אותה. הכבל שהיה דק מידי נקרע והעבודה נפסקה. ב 20 באוקטובר הגיע הפריגטה “מבטח” ק-28 בפיקודו של מילה ליפו. כבלים עבים וחזקים יותר נקשרו לאלטלנה ומבטח התחילה למשוך את האוניה, בהתחלה ללא תוצאות. התברר שנוצר מגע ריק, וואקום בין האניה לחול שמנע את שחרורה. מילה לא וויתר, ניסה למשוך לצדדים שונים ועדיין לא הייתה תזוזה. הים היה שקט  מאוד מצב אופייני לחודש אוקטובר. יום אחר לפנות ערב קיפי ושמיר היו על אלטלנה הפריגטה משכה ומשכה ו… כלום. שמיר הציע לרדת לחוף לשתות קפה וירד לסירה. קיפי נשאר וכאשר הסתכל על הסירה , ראה לפתע, איזה שינוי במצבה של האניה כלפיה, אך לא חש כלום.ואז שוב, נראה היה בבירור שינוי קל במיקומה של האלטלנה.האניה החלה להשתחרר מהחול והגוררת עשתה דרכה מערבה לכיוון הים העמוק. מילה קיבל משמיר הוראה להטביע אותה ובמרחק חמישה עשר מייל מהחוף.

 

יומן מבצעים חיל הים

ב 30.10.1949 ק-28 מדווח בשעה 1520 שהאלטלנה טבעה 15 מייל מיפו בעומק 165 פאדום. (300 מטר)

altalena_maariv1

הרקע לפרשה

פרשת אלטלנה התרחשה במהלך ההפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות, זמן קצר לאחר הקמת מדינת ישראל. באותה תקופה היה היישוב היהודי נתון במצב צבאי קשה, והיה לחוץ בכל גבולותיו על ידי צבאות ערב. מלבד המתח שעורר מצב בסיסי זה, היה במדינת ישראל מחסור חמור בלוחמים ובכלי נשק (בייחוד בחזית ירושלים, שבאותה עת טרם נחשבה חלק ממדינת ישראל), וקושי לייבאם מחמת האמברגו שהוטל על ידי מועצת הביטחון של האו”ם.

מימון האונייה, איושה וציודה נעשו לפני ההסכם לפירוק האצ”ל, ואילו הפלגתה והגעתה לישראל התרחשו לאחר ההסכם שנחתם ב-1 ביוני, עם זאת, האצ”ל הודיע לבן-גוריון על כוונת שיגור האונייה.
ההסכם השאיר כוח אצ”ל מיוחד בירושלים בשם “הגדוד הירושלמי“, ויחידות אצ”ל אחרות שהוכפפו לצה”ל (בחטיבה 7, 8 ו-18). הסכם זה נחתם על רקע שאיפתו של ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, להשתית את מדינת ישראל על ממלכתיות, ולצמצם את הפיצול בין זרמי הציונות. בהתאם לגישה זו, צורפו ארגוני ההגנה, הלח”י והאצ”ל לצה”ל, בכוונה לאחד את הכוח העברי הלוחם תחת מסגרת אחת.

לתהליך זה הייתה משמעות עמוקה עבור היישוב היהודי, שכן החלוקה בין הכוחות הלוחמים השונים הייתה מעוגנת בהתפלגות תרבותית בין תנועות ערכיות שונות. תנועות אלו שאפו לשמר את עצמאותן, כנגד מהלכיו של בן-גוריון ליצור מערכת ממלכתית, אשר אין לערער על מעמדה. דינמיקה זו, בין נטיית הממשלה לריכוזיות, ונטיית התנועות לעצמאות, היוותה מצע נוח לעימותים סביב נושא זה, אשר “פרשת אלטלנה” היוותה את שיאם.

מהלך הפרשה

הרכש והגעת האונייה

altalena11אלטלנה” נרכשה בארצות הברית בקיץ 1947 על ידי “הוועד העברי לשחרור האומה”, שהיה גוף פוליטי של האצ”ל בארצות הברית. בחיל הים האמריקני שמה היה LST 138 . השם שניתן לאונייה, “אלטלנה”, שמשמעותו “נדנדה” באיטלקית, היה שם העט של זאב ז’בוטינסקי. בתחילה נועדה האונייה להבאת מעפילים בלבד, אולם בסוף השנה הוחלט לעשותה אוניית נשק. באוניה שטו כ–900 עולים שנועדו לגיוס לאצ”ל, חלקם ניצולי השואה, והיא הובילה נשק בשווי 5 מיליון דולר. נשק זה נרכש בצרפת במחירי מציאה, בעיקר מידי ארגוני ספרדים אנטי פשיסטיים בצרפת, קומוניסטים צרפתיים, לוחמי מחתרות אנטי נאציות, ומאוחר יותר גם מצבא צרפת. לפי עדות מפקד האונייה היו ארוזים בבטנה 5,000 רובים, 450 מקלעים, 5 זחל”מים, כמה אלפי פצצות מטוסים וכארבעה מיליון כדורים. כמו כן הכילה האונייה ציוד רפואי רב (כולל חדר ניתוח) ומדים לרוב. על האונייה פיקד קצין האצ”ל אליהו לנקין (לימים ח”כ ושגריר), ורב החובל היה מונרו (עמנואל) פיין, יהודי ששירת בצי האמריקאי.

האונייה הייתה אמורה להגיע לישראל ב-15 במאי 1948, אך יציאתה התעכבה, והיא עזבה את צרפת ב-11 ביוני. עיכוב זה היה משמעותי ביותר, שכן “אלטלנה” הגיעה לחופי ארץ ישראל ביוני, בזמן ההפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות. בינתיים, נחתם ב-1 ביוניהסכם על שילוב האצ”ל בצה”ל, ובאחד מסעיפיו נאמר שעל האצ”ל להפסיק כל פעולה עצמאית לרכישת נשק. לאור זאת מסר האצ”ל לממשלה על דבר האונייה ותוכנית ההפלגה, אך תאריך ההפלגה המדויק לא היה ידוע. קברניטי הספינה חששו שגילויה עשוי לגרום להתנכלות גורמים עוינים, ולכן לא הודיעו לארץ על דבר יציאתה. על רקע זה, יצאה האונייה לדרכה בחשאי, בלא להודיע על כך אף למפקדת האצ”ל בישראל, אך הפלגתה פורסמה ברדיו לונדון יום לאחר צאתה לדרך. מנחם בגין, מפקד האצ”ל עד אותה תקופה, ניסה לעכב את הגעתה של האונייה, אך לא הצליח בכך, ככל הנראה בשל בעיות קשר.

המשא והמתן

ב-15 ביוני נועד מנחם בגין עם נציגי ממשלת ישראל, והודיע להם כי האונייה שטה ללא ידיעתו. ישראל גלילי העביר לבגין את הנחייתו של ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, כי האונייה תובא במהירות, שדר שהצליח להגיע אל האונייה.ב-16 ביוני התקיימה פגישה בין נציגי האצ”ל לנציגי משרד הביטחון, שבה עלו חילוקי דעות בדבר חוף היעד של “אלטלנה”. למרות הצעת האצ”ל להנחתת הספינה בתל אביב, התקבלה הוראת הממשלה לעגינתה בחוף כפר ויתקין, שהיה מזוהה עם “ההגנה” ולא בחוף תל אביב, שהיו בה הרבה תומכי אצ”ל, שכן כך ניתן היה לחמוק מפקחי האו”ם שהופקדו על מילוי תנאי ההפוגה.

למרות הסיכום במחלוקת בדבר חוף היעד, נותרה אי-הסכמה משמעותית יותר בנוגע לחלוקת הנשק שעל סיפון האונייה: דרישותיו הראשוניות של בגין היו כי חמישית מנשק זה יועבר ל”גדוד הירושלמי”, ויִתְרַתוֹ ליחידות האצ”ל שהוכפפו לצה”ל, בעוד בן-גוריון הסכים כי חלק מהנשק יועבר לירושלים הוא עמד על כך כי שאר הנשק יופקד ישירות בידי צה”ל. במהלך המשא ומתן נסוג בגין מרוב דרישותיו והשאיר דרישות סמליות לפירוק הנשק על ידי אנשי האצ”ל, והשתתפות אנשי האצ”ל בהעברת הנשק לצה”ל, כדי שיוכר חלקו של האצ”ל במעשה הבאת הנשק.חילוקי דעות אלו לא מנעו את הגעת האונייה לכפר ויתקין בשעות הערב המאוחרות של 20 ביוני, ואת התחלת פריקתה. בין המקבלים את פניה היו מספר חברי אצ”ל, בגין עצמו, וחברי מושב הדייגים מכמורת, שסייעו בפריקת הנשק.

altalena13ההערכה בקרב שלטונות היישוב הייתה שלמעשה מתוכנן ניסיון הפיכה של האצ”ל, ולמרות שהדבר לא נתמך בהוכחות בשטח, נערכה ישיבת ממשלה שבה החליט בן-גוריון כי יש לעצור את פריקת האונייה בכל מחיר. לאור זאת, נדרש דן אבן (אפשטין), מפקד חטיבת אלכסנדרוני, לכתר עם חייליו את כפר ויתקין, להחרים את ציוד האונייה. פקודת הכיתור הושלמה יום למחרת, ודן אבן שלח לבגין אולטימטום קצר מטעם משרד הביטחון למסירת האונייה על תכולתה לרשות הצבא. האולטימטום דרש תשובה תוך 10 דקות. יש טוענים שהזמן הקצר נקבע כדי שלא לתת לבגין זמן להתלבט; ויש טוענים שהזמן הקצר נקבע כדי להבטיח, למעשה, הפרה של האולטימטום, שכן אין להניח שבגין יספיק לשקול את האולטימטום ולהשיב עליו תוך זמן כה קצר.בגין לא רצה להיענות לאולטימטום הדחוק. דן אבן פירש זאת כסירוב להיענות לאולטימטום והחלו חילופי-אש, שבהם מצאו את מותם שישה אנשי אצ”ל ושני חיילי צה”ל. הקרב נפסק בעקבות מגעים בין סגנו של בגין, יעקב מרידור, לבין דן אבן, ביוזמת חברי כפר ויתקין, מגעים שבהם נקבעה הפסקת אש, שעל-פיה הועבר הנשק שעל החוף לידי צה”ל. הפרשה נמשכה כאשר האונייה המשיכה להפליג לתל אביב ועל סיפונה כ-100 אנשי אצ”ל ובגין עצמו, מתוך ציפייה למצוא תומכים רבים יותר, ולהגיע לפשרה עם הממשלה במישור הפוליטי.

התנגשות הכוחות

בן-גוריון שלח את יגאל ידין, קצין המבצעים של צה”ל, להכניע את “אלטלנה”, בליווי כוחות יבשה גדולים של צה”ל ובפרט אנשי פלמ”ח. מולם היו אנשי אצ”ל, שלמרות שכבר הצטרפו לצה”ל ב-1 ביוני כיחידות שלמות, עזבו את בסיסם, והגיעו למקום. חלקם החל לסייע בפריקת הנשק מהאונייה. התפתחות האירועים הובילה לפריצת קרב נוסף, שעיקרו התחולל על החוף בין צה”ל לאצ”ל. לוחמי האצ”ל ששהו על “אלטלנה” העידו שבגין הורה שלא להשיב אש, מחשש להתפתחות מלחמת אזרחים. זו גם גרסתו של בגין עצמו, בספרו “המרד”.

פרשיות הסירוב בצה”ל

על פי ספרו של שלמה נקדימון (“אלטלנה”), חיל האוויר הונחה לתקוף את האונייה בדרכה לישראל. גורדון לויט (אז טייס מח”ל לא-יהודי בחיל האוויר) כתב בספרו “Flying Under Two Flags” שהיימן שמיר, סגן מפקד חיל האוויר, ניסה למצוא טייס לא יהודי שיתנדב לבצע את התקיפה, אולם הטייסים הזרים וטייסי מח”ל סירבו כולם, בנימוק שלא הגיעו לארץ ישראל כדי לירות ביהודים. בלטה בחריפותה תגובתו של הטייס השני שנשאל, ריבקוב: “אתם יכולים לנשק לי בתחת, לא בשביל להפציץ יהודים אני טסתי עשרת אלפים מייל ואיבדתי ארבעה חברים”.

צילומים נוספים באתר navsource

סיפור הכתובת על צד הספינה

חרות - סופך כסוך אלטלנה. הספינה שנה לאחר התקרית

חרות – סופך כסוך אלטלנה. הספינה שנה לאחר התקרית

 

alt1 alt2 אלטלנה-כתובת-על-הצד

תגובות

תגובה

אודות המחבר

מארק פדר

מדריך צלילה טכני בכיר, מסמיך מדריכים עד דרגת טרימיקס. צולל מערכות סגורות. אוניות טבועות ומערות , מקים של Tek-Dive, שותף בכתיבת מערכי הצלילה הטכנית של ההתאחדות הישראלית לצלילה וחבר הנהלה לשעבר. עוסק בקידום וחינוך הצלילה הטכנית מתחילת שנות ה 2000.