מערכות סגורות

צלילה עם מערכת חמצן סגורה ואגירת פחמן דו-חמצני- CO2

הרעלת חמצן במוח היא הסכנה העיקרית האורבת לצולל הצולל עם מערכת צלילה סגורה.

שתפו לחברים בפייסבוקShare on Facebook0

ס”ן מירית עינן, יהודה אריאלי, יוחנן דסקלוביץ, רס”ן דרור טל, אסתי אילנדר, סא”ל אמיר אברמוביץ’ ורס”ן רן אריאלי

המכון לרפואה ימית, חיל הים, צה”ל

 מתוך האתר ההסתדרות הרפואית בישראל 

עלייה בלחץ החלקי של הפחמן הדו-חמצני (פד”ח1) העורקי (היפרקפניה), היא אחד מגורמי הסיכון העיקריים המאיצים את התפתחותה של הרעלת חמצן במוח. הרעלת חמצן במוח היא הסכנה העיקרית האורבת לצולל הצולל עם מערכת צלילה סגורה. כדי לפעול בסביבה התת-מימית באופן בטוח הפנה המכון לרפואה ימית תשומת לב רבה לנושא זה, והסקירה המובאת להלן מסכמת שלוש עבודות שבהן נבחנו היבטים שונים לצמצום הסיכון: 1) נבחנה יעילותו של אימון מקדים לזיהוי פד”ח, לשיפור יכולתו של הצולל לזהות עלייה בפד”ח הנשאף; 2) נבחנו יכולתם של צוללים לזהות פד”ח בגז הנשאף, ונטייתם לאגור פד”ח לאחר שנה של עיסוק בצלילה עם מערכת צלילה סגורה; 3) נבחנה יעילותה של הוספת מטלות קוגניטיביות למבדק זיהוי פד”ח, ולשיפור היכולת לזהות פד”ח. בשלוש העבודות נמדדו תגובות אוורור ותפיסה למגוון ריכוזי פד”ח נשאף (בטווח של (0-42 mmHg) 0-5.6 kPa), תוך כדי פעילות גופנית מתונה, בצוללים של חיל הים. הושוו באופן רטרוספקטיבי אגירת הפד”ח והיכולת לזהותו על-ידי צוללים שלא עברו אימון מקדים לזיהוי פד”ח (סה”כ 213) לבין אלו שהפגינו צוללים טירונים שעברו אימון מקדים מעין זה (סה”כ 231). ממוצע של סף זיהוי פד”ח בקרב הצוללים שלא אומנו היה 4.8 ± 1.6 kPa (36 ± 12 mmHg) ואילו בקרב הצוללים המאומנים היה נמוך יותר:2.9 ± 0.7 kPa (22 ± 5 mmHg) (P<0.0001). נמצא כי 46 מהצוללים המאומנים אגרו פד”ח, ו-19 התקשו בזיהוי. רק ב-7 נבדקים נמצאו שתי התכונות גם יחד. 4 מתוך 231 צוללים שעברו אימון מקדים לקו בתסמינים של הרעלת חמצן במוח שאילצה אותם להפסיק את הצלילה. כל ה-4 השתייכו לקבוצת החיתוך בת 7 הצוללים(P < 0.01). לאור התוצאות אנו מסיקים כי אימון מקדים של הצוללים לזיהוי רמות עולות של פד”ח, אכן משפר את יכולתם לזהות. ולכן, צוללים הצוללים בעזרת מערכות צלילה עם תערובת גז עשירה בחמצן, צריכים לעבור אימון לפיתוח רגישות לפד”ח ולזיהויו. בנוסף, יש לשער, שצולל שלאחר אימון לזיהוי פד”ח עדיין מתקשה בזיהוי וגם נחשב לאוגר פד”ח, רגיש יותר מאחרים להרעלת חמצן במוח.

במעקב אחר היכולת של צוללים לזהות פד”ח בגז הנשאף, והנטייה לאגור פד”ח לאחר שנה של עיסוק בצלילה עם מערכת צלילה סגורה, נערכו בדיקות לזיהוי פד”ח ואגירתו בארבעים צוללים, בזמן היותם צוללים טירונים ולאחר שנה שבה צברו ניסיון בצלילה. לא נמצאו הבדלים מובהקים בממוצע הנתונים משתי התקופות לגבי יכולת זיהוי הפד”ח.

 

 

הממוצע של ערך הפד”ח בסוף הנשיפה, כאשר הלחץ של פד”ח בשאיפה היה 5.6 kPa (42 mmHg), נמצא נמוך יותר באופן מובהק (P<0.001) בתקופה השנייה בהשוואה לתקופה הראשונה (kPa0.7 ± 8.1 ו- 0.6± 7.8, (62 ± 5, 59 ± 4 mmHg), בהתאמה). ממצאים אלה מצביעים על כך שצבירת ניסיון בצלילה עם מכשיר צלילה סגור במים רדודים, אינה מעלה את רמת הסיכון של הצולל ללקות בהרעלת חמצן במוח שמקורה באגירת פד”ח.

נבחנה ההשערה שהוספת מטלות קוגניטיביות למבדק זיהוי ורגישות פד”ח, תשפר את היכולת לזהות פד”ח. נמצא שהממוצע של סף זיהוי הפד”ח היה נמוך יותר באופן מובהק (P<0.001) בקבוצה שביצעה את המבדק לרגישות ולזיהוי פד”ח בתוספת מבחנים קוגניטיביים (1.7 ± 0.8 kPa, (12.7 ± 6.0 mmHg), בהשוואה לקבוצה שביצעה מבדק לזיהוי פד”ח בלבד (2.4 ± 0.6 kPa, (18.1 ± 4.5 mmHg). לפיכך, אנו מסיקים שהיכולת לזהות פד”ח בזמן צלילה אינה נפגמת, אלא אף משתפרת כאשר הצולל נדרש למטלות נוספות.

_________________

1פד”ח – פחמן דו-חמצני

תגובות

תגובה

אודות המחבר

מארק פדר

מדריך צלילה טכני בכיר, מסמיך מדריכים עד דרגת טרימיקס. צולל מערכות סגורות. אוניות טבועות ומערות , מקים של Tek-Dive, שותף בכתיבת מערכי הצלילה הטכנית של ההתאחדות הישראלית לצלילה וחבר הנהלה לשעבר. עוסק בקידום וחינוך הצלילה הטכנית מתחילת שנות ה 2000.